בן דליה ועובדיה. נולד ביום ה' באדר תשט"ז (17.2.1956) בפתח תקווה. ילד שני במשפחה, אח למירה, איתן, עופרה, יוחאי, שרונה וזבולון.

יפת גדל בשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה. לאחר מספר שנים עברה המשפחה לשכונת שעריה בעיר.

כבר בילדותו היה ילד דומיננטי מאוד ושובב. כבן למשפחה שעלתה ארצה מתימן למד תורה אצל מורי (מורה ב"חדר"), ולעיתים כמעשה קונדס ברח מהשיעור לבית הקולנוע הסמוך "שעריה". אימו תמיד חיפתה עליו ולא גילתה למורי היכן הוא באמת.

בשל אהבתו לים, התחפש בפורים לחייל בחיל הים עם מדים לבנים.

יפת למד בבית הספר היסודי "יסודות". לאחר מכן, בחטיבה ובתיכון, למד בכפר הנוער "מבואות ים" הסמוך למושב מכמורת, פנימייה בעלת אופי צבאי, והשתלב במגמת מכונאות ימית. במהלך לימודיו השתתף בהפלגות רבות, בהן הפלגה אחת לאירופה.

אחד מתחביביו בשנות נעוריו היה הכדורגל. הוא שיחק כשוער ב"הפועל מחנה יהודה" שהייתה בליגה א' וסייע לקבוצה לעלות לליגה הלאומית.

עם סיום לימודיו בשנת 1974 התגייס לצה"ל ושובץ בחיל הים. בתחילת דרכו שירת בבסיס חיל הים באשדוד כמכונאי בספינות דבור ולאחר מכן שירת בראס-כניסה, בשָׁארְם א-שֵיח' שבחצי האי סיני, שם גם עבר קורס צלילה. לאחר שלוש שנות שירות סדיר חתם קבע.

בתקופת השירות הסדיר הכיר במסיבה את מירי, ובשנת 1977 הם נישאו. בתם הבכורה קרן נולדה כשיפת עוד שירת בסיני. לאחר הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים בשנת 1979 חזר לבסיס באשדוד, והמשפחה התגוררה בפתח תקווה. בהמשך נולדו להם עוד בן ובת: עמית ורעות.

במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 הצטרף לפלגת הדַבּורים ששטו סמוך לחופי לבנון וסייעו בירי מן הים. לאחר מכן השתתף בהסגר הימי ארוך הימים שישראל הטילה על לבנון במלחמה.

בשנת 1990 עבר לשרת בבסיס "תל השומר" בתפקיד של אחראי על גיוס חיילים לחיל הים. באחד הימים, בדרכו לביתו בשעת ערב מאוחרת, נקלע לתאונת דרכים. הוא נפצע קשה בבטנו, בפניו וברגלו, הועבר לבית החולים "שיבא" בתל השומר ועבר ניתוח ממושך ומורכב.

השיקום היה קשה ונמשך שנה, חלקו בתקופת מלחמת המפרץ, והיה זה אתגר לא פשוט עבורו, עבור מירי ועבור שלושת הילדים שהיו להם אז. שמחה הולצברג, שנודע כ"אבי הפצועים", סייע למאושפזים בשיקום המורל: ארגן יציאות להצגות, להופעות ולמסעדות באופן מונגש, ויפת ורעייתו הצטרפו. הוא שעודד אותם להביא עוד ילד לעולם. ואכן, שנים אחדות לאחר מכן נולדו לשניים תאומים – אור ועדן. בשנת 1993 עברה המשפחה לראש העין.

יפת השתקם וחזר לשרת בצה"ל. הוא שובץ בתפקיד משרדי בבסיס הקריה. בזמנו הפנוי בילה ב"בית הלוחם" בתל אביב, שם טיפל בעצמו באמצעות שחייה והידרותרפיה.

הבעיות הבריאותיות, הכאבים, האשפוזים והניתוחים ליוו אותו בהמשך חייו, אך הוא החזיק מעמד בזכות החוסן והאופטימיות שלו.

יפת ניחן בחוש הומור והיה חברותי מאוד. במשך כל חייו שמר על קשר עם חבריו מתקופות שונות בחיים. כן אהב לעזור ולהתנדב בשלל תחומים, עזר מאוד להוריו ולאחיו והיה מעורב בחייהם.

בגיל ארבעים וחמש, בשנת 2001, פרש לגמלאות מצה"ל בדרגת רב-סמל בכיר. הוא פתח עסק כעצמאי והקים קונדיטוריה. לאחר מכן עבד במשך כמה שנים כאיש תחזוקה באחזקת מבנים.

פעמיים בשנה נהג לנסוע לטיפולים בטבריה ובים המלח. טיפולים אלה עזרו לו מבחינה גופנית ונפשית. גם החוגים ב"בית הלוחם" הועילו לשיקום: בחוג אופני ידיים רכב פעמיים בשבוע ברחובות תל אביב ויפו וכן רכב בשנת 2016 במרתון ברלין. בחוג פיסול בעץ נהנה ליצור פסלים וחלם להפוך את אהבתו זו למקצוע. הוא התגאה ביצירותיו והציגן בתערוכה ב"בית הלוחם" מדי שנה. חודש לפני פטירתו עמד לפתוח חוג פיסול לילדים, אך לא זכה להוציא את תוכניתו לפועל.

יפת היה בן זוג טוב ודואג, אב ולימים סב למופת. גם כשסבל מכאבים המשיך את החיים כסדרם מבלי להתלונן, עם שמחה ומאור פנים. בשנתיים האחרונות לחייו הקדיש את הזמן לעצמו ולמשפחתו – בילה הרבה עם רעייתו וטס לחו"ל עימה ועם הילדים והנכדים.

ביום 11.10.2016 התעורר עם כאבי בטן. אף על פי כן נפגש עם חבריו בחוג האופניים בפארק הירקון בתל אביב. הכאבים החריפו, ולאחר שנסע לחדר המיון ב"שיבא" התאשפז ונותח ניתוח חירום. אחריו הידרדר מצבו, עד שכעבור כחודשיים גופו לא עמד בכך עוד.

יפת עוזרי נפטר ביום י"ט בכסלו תשע"ז (19.12.2016). בן שישים וחצי היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בראש העין. הותיר אישה וחמישה ילדים, נכדים, אחים ואחיות.

רעייתו כתבה: "היה ליפת משפט שאפיין אותו, והוא 'המציאות עולה על כל דמיון'. בשבילנו משפט זה קיבל משמעות ביום מותו".

יפת מונצח עם כל חללי צה"ל בהיכל ההנצחה בהר הרצל בירושלים.